בבית המשותף החלה נכונות של בעלי הדירות ו/או הנציגות להתקין מצלמות אבטחה, מתוך רצון להגן על רכושם הפרטי ו/או המשותף ולדאוג לביטחונם.
סוגיית מצלמות האבטחה מעלה מספר רב שאלות וברצוננו לסקור ולו בקצרה, מספר סוגיות בהקשר זה וזאת בסיוע של פסיקה עדכנית.
הלכה פסוקה היא, כי באם בעל דירה מבקש להתקין מצלמה ברכוש המשותף, הרי שעליו לקבל הסכמה של האסיפה הכללית, ברוב רגיל, זאת בתנאי שאין פגיעה בפרטיותו של המיעוט.
ככלל, המיעוט יכול לטעון כי אומנם בעל דירה רשאי לעשות ברכוש המשותף שימוש יום-יומי רגיל ומתאים למקום, אך התקנת מצלמות ברחבי הרכוש המשותף, באופן שהן מתחקות באופן מתמיד אחר תנועותיו של בעל דירה בבית, בדרכו אל דירתו ומחוצה לה, אינה עולה בקנה אחד עם הגדרת השימוש המותר ברכוש המשותף, ללא הסכמת בעלי הדירות.
סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, מורה כי: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו." לפיכך, "פגיעה בפרטיות" הינו מונח שנבחן כל מקרה לגופו, כך למשך באם המצלמה מכוונת לפנים דירה או שטח הנמצא בשימוש ייחודי של בעל דירה, ניתן לראות זאת כפגיעה בפרטיות.
אם המצלמה מכוונת לחצר הבניין, הרי שאז יש לכך שני אספקטים: האחד, באם התקנת המצלמה על מנת הינה בכדי להגן על רכושם המשותף של בעלי הדירות, אין בכך בהכרח פגיעה בפרטיות. השני, כיוון מצלמה לעבר רכוש מסוים של בעל דירה אחר, כגון חניה פרטית יכול להיחשב כפגיעה בפרטיות.
מסקירת פסיקה בנושא ניתן ללמוד, כי במקרים בהם בבסיס הכוונה וההצדקה להתקנת מצלמה בשטח משותף עומד רצון כנה להגן על רכוש וקניין משותף ו/או פרטי של אחד הדיירים, וכל עוד אין פגיעה מהותית בפרטיות הדיירים, התקנת המצלמה תותר ותאושר אף ברוב רגיל (51%) של דיירי הבניין באסיפה הכללית.
במקרה בו ישנה פגיעה מהותית בפרטיות במי מהדיירים, תתאפשר התקנת המצלמה רק באישורו והסכמתו של כל דייר ודייר המוצא עצמו נפגע מעצם התקנת המצלמה. במקרה בו ישנה פגיעה ממשית של מי מהדיירים וזו ניתנת להוכחה, גם הסכמת רוב הדיירים לא תוכל לחייבו לסבול ולשאת בפגיעה בפרטיותו האישית על גבו לצורך הגנת הרכוש המשותף ו/או רכוש של דייר ספציפי.